הסיפור המסורתי של הרייקי 

ישנן מספר גרסאות לסיפור המסורתי, אך כולן דומות בעיקרן. עם זאת, ישנם מאמרים המספרים כי העובדות הקיימות מספרות סיפור שונה מזה.

מיקאו אוסואי גילה מחדש, בתחילת המאה ה-19, את שיטת הריפוי הטבעית, שמקורה כנראה, בתרבות הטיבטית העתיקה.
אוסואי, המצטייר כפילוסוף מצויין ומשכיל מאוד, היה כומר נוצרי ומנהל אוניברסיטת דושישה בקיוטו, יפן.
. באחד הימים הוא נשאל ע"י תלמידים שעמדו לסיים את לימודיהם, כיצד התרחשו ניסי הריפוי של ישו. מכיוון שלא ידע את התשובה, הוא החליט למצוא אותה, ובחר לצאת למסע של גילוי בארץ נוצריה. הוא בחר באמריקה. שם נרשם לאוניברסיטה, אך במהרה גילה שלימוד התנ"ך אינו שונה בהרבה ממה שלמד ביפן. גם שם איש לא ידע כיצד היה ישו מרפא.
בעת שהותו באוניברסיטה הוא למד פילוסופיות אחרות, בנוסף, והוא גילה בבודהיזם קטע המספר שבודהה היה מרפא באמצעות הנחת ידיים. מאז הוא התרכז בבודהיזם מתוך תקווה לגלות את הנוסחה לריפוי, אך ללא הצלחה.
לאחר ששהה בארצות הברית במשך שבע שנים, נסע לצפון הודו שם למד את הכתבים בסנסקרית, ואז חזר ליפן, לעירו- קיוטו, בה היו המנזרים הגדולים ביותר. בביקורו במנזר שין, שאל את אחד הנזירים אם בסוטרות הבודהיסטיות היה מידע לגבי יכולות הריפוי של בודהה. הנזיר ענה שכן, ובתקווה לגלות את התשובה, אוסואי מיד שאל האם נזירי השין שלטו ביכולות של ריפוי הגוף. בתשובה נאמר לו שאין לנזירים זמן לפיזי בעת החיפוש אחר הרוחני, וש"הריפוי הרוחני קודם". גם בשאר המנזרים איש מבין הנזירים לא יכול היה לרפא. ביקורו האחרון היה במקדש זן בודהיסטי, שם שמע שוב שהנזירים מאוד עסוקים ברוח ואין להם זמן לריפוי פיזי, אך הם קיוו שיום יבוא, ובמדיטציה הם יקבלו את האור הגדול וידעו כיצד לרפא. אוסואי נשאר במנזר כדי ללמוד מהם, ובמשך שלוש השנים הבאות למד סוטרות. תוך כדי עבודתו עם הכתבים בסנסקרית הוא גילה נוסחה לריפוי, אך המפתח לנוסחה העתיקה, בת 2500 השנים, היה חסר. אוסואי החליט לנסות את השיטה, ביודעו שהוא עלול להכשל. הוא לא היה מוכן לתת לשנים של מחקר לרדת לטימיון. אב מנזר הזן אישר לו לערוך נסיונות במנזר, אך אוסואי העדיף לעשות זאת בהר קוריימה, הר קדוש הידוע כמקום מצויין למדיטציה. לאחר ששהה בארצות הברית במשך שבע שנים, נסע לצפון הודו שם למד את הכתבים בסנסקרית, ואז חזר ליפן, לעירו- קיוטו, בה היו המנזרים הגדולים ביותר. בביקורו במנזר שין, שאל את אחד הנזירים אם בסוטרות הבודהיסטיות היה מידע לגבי יכולות הריפוי של בודהה. הנזיר ענה שכן, ובתקווה לגלות את התשובה, אוסואי מיד שאל האם נזירי השין שלטו ביכולות של ריפוי הגוף. בתשובה נאמר לו שאין לנזירים זמן לפיזי בעת החיפוש אחר הרוחני, וש"הריפוי הרוחני קודם". גם בשאר המנזרים איש מבין הנזירים לא יכול היה לרפא. ביקורו האחרון היה במקדש זן בודהיסטי, שם שמע שוב שהנזירים מאוד עסוקים ברוח ואין להם זמן לריפוי פיזי, אך הם קיוו שיום יבוא, ובמדיטציה הם יקבלו את האור הגדול וידעו כיצד לרפא. אוסואי נשאר במנזר כדי ללמוד מהם, ובמשך שלוש השנים הבאות למד סוטרות.
תוך כדי עבודתו עם הכתבים בסנסקרית הוא גילה נוסחה לריפוי, אך המפתח לנוסחה העתיקה, בת 2500 השנים, היה חסר. אוסואי החליט לנסות את השיטה, ביודעו שהוא עלול להכשל. הוא לא היה מוכן לתת לשנים של מחקר לרדת לטימיון. אב מנזר הזן אישר לו לערוך נסיונות במנזר, אך אוסואי העדיף לעשות זאת בהר קוריימה, הר קדוש הידוע כמקום מצויין למדיטציה.
אוסואי יצא למדיטציה על ההר הקדוש למשך 21 יום. הוא אסף עשרים ואחת אבנים, ובכל יום זרק אחת, ולאחר מכן התחיל במדיטציה, קרא בסוטרות, ושר. הוא צם במשך כל התקופה והתקיים משתיית מים בלבד, בתקווה להגיע לרמת המודעות שהייתה לכותבי הסנסקרית הקדומים, שבכתביהם קרא.
במשך עשרים הימים הראשונים דבר לא ארע. ביום העשרים ואחת אוסואי התעורר כהרגלו לפני עלות השחר, וזרק את האבן האחרונה. בחשכת הבוקר ערך מדיטציה, ביודעו שזו הפעם האחרונה.

לפתע ראה אור זוהר שנע לעברו במהירות רבה. הוא נבהל, ורצה לברוח מהאור, אך אז חשב שאולי זה הדבר לו חיכה, ושעליו לתת לאור לפגוע בו, גם במחיר של חייו. האור פגע במצחו, ואוסואי חשב שימות, אך לפתע עלו כמתוך האדמה המוני בועות צבעוניות, בכל צבעי הקשת, ובהן נגלו סמלים בצבע זהב, כאומרים לו "היזכר", ואכן, אוסואי נזכר בכל אותם הדברים שלמד בכתבים העתיקים.
כאשר חזר להכרה, היתה זו כבר שעת צהריים. ד"ר אוסואי הרגיש נמרץ ומלא כח, והחל לרדת מההר בדרכו חזרה למנזר. לפתע נתקל באבן, ובוהנו החלה לדמם. הוא התיישב ואחז את בוהנו בידו. הכאב החל להיחלש, והדימום פסק. זה היה הנס הראשון שארע לו.
אוסואי המשיך ללכת, ובדרך עצר בפונדק וביקש לאכול ארוחת בוקר יפנית. בעל הפונדק הזקן, ששירת נזירים רבים אחרי צומות ממושכים, הזהיר אותו מארוחה גדולה שכזו מיד לאחר הצום, אך אוסואי אכל את כל הארוחה, מבלי שהתעוררו בעיות כלשהן. היה זה הנס השני.
בתו של בעל הפונדק, שהגישה לאוסואי את הארוחה, סבלה מספר ימים מכאב שיניים חזק, שמנע ממנה לישון ולאכול. הנס השלישי אירע כשאוסואי הניח את ידיו על פניה, והכאב חלף. היא רצה אל אביה, וסיפרה לו שהנזיר עשה מעשה קסמים.
כשהגיע לבסוף למנזר נאמר לאוסואי כי אב המנזר מרותק למיטתו עקב התקף של דלקת פרקים. הוא טיפל בו תוך שהוא מספר לו את כל אשר אירע, ואכן, הכאבים חלפו. ריפוי אב המנזר היה הנס הרביעי.

מספר ימים לאחר חזרתו, החליט אוסואי להשתמש ביכולת שניתנה לו כדי לרפא את עניי העיר. הוא בחר בשכונה גדולה, שם החל לרפא את הקבצנים. לאחר הטיפול הוענק לקבצנים שם חדש, והם יצאו לעבודה בשכונות אחרות בעיר, כך שהתאפשרו להם חיים טובים יותר.
אוסואי טיפל במשך כשבע שנים בעניי השכונה, אך החל לשים לב לכך שרבים מהקבצנים שעזבו חוזרים. כשברר מדוע שבו, ולא החלו בחייהם החדשים, נענה כי העבודה קשה מדי ודורשת אחריות, וכי הקבצנות קלה יותר. אוסואי בכה מרות. כעת הבין על מה דיברו הנזירים שאמרו שהריפוי הרוחני קודם לכל, את חשיבותו הרבה בריפוי אנשים, ושהיה עליו ללמד את הקבצנים הכרת תודה ונתינת תמורה.
הוא עזב את שכונות העוני וחזר לקיוטו, תוך שהוא מגבש את כללי ההתנהגות לגבי הרייקי. אוסואי יצא למסע כדי לעזור לאנשים אומללים ומדוכאים, בכוונה להאיר את ליבם, ולטהר את דמותם, רוחם וגופם. הוא נדד דרך כל המקדשים ביפן, טיפל, ולימד את הרייקי.
באחת ההרצאות הוא פגש את ד"ר צ'וג'ירו היאשי, יוצא חיל הים היפני בן ארבעים וחמש, לימד אותו רייקי במרפאתו, ולאחר מכן הפך אותו למאסטר. היאשי המשיך במרפאה עד ליום מותו של אוסואי שהכריז על היאשי כממשיך דרכו. ד"ר היאשי הוא שלימד מאוחר יותר את הגב' טקאטה רייקי.
האואיו טקאטה נולדה בהוואי להורים יפנים, אך הייתה אזרחית ארה"ב. היא הייתה אלמנה ואם לשני ילדים, כשחלתה קשות ונסעה ליפן לטיפולים. ממש לפני ניתוח, שנקבע לה באופן מיידי, היא הרגישה צורך לשאול על שיטות ריפוי נוספות, והופנתה אל מרפאת הרייקי של היאשי, שם נרפאה. בהמשך היא למדה רייקי, ואף הוכשרה למאסטר. לאחר מותו של היאשי, המשיכה כיורשת שלו. משנת 1954 ועד ל-1970 היא הייתה מאסטר הרייקי היחידה במערב, שם הפיצה אותו. בשנים 1970-1980 היא הכשירה 22 מאסטרים. היא הייתה כבת שמונים במותה.